כמו כל דבר, גם את העולם הקולנועי של ג'יימס בונד אפשר לחלק לשניים יש את הסגנון המחוספס והקורקטי של שון קונרי, שגם ג'ורג' לזנבי וטימותי דלטון הלכו בדרכו, ומנגד עומדת הגישה הקלילה והאלגנטית שפיתח רוג'ר מור בשנות השבעים והשמונים, ופירס ברוסנן ליטש בין שלהי הניינטיז לתחילת העשור הקודם. כשדניאל קרייג הצטרף לשושלת הזו לפני כתשע שנים, תהו כולם באיזה אסכולה יבחר, וכבר בדקות הראשונות של "קזינו רויאל", סרט הבכורה שלו כמרגל הבריטי, היה ברור כי ימשיך ואף יקצין את הקו הקר והקשוח, דבר שעשה גם בשני הפרקים הנוספים שלו בסדרה, "קוונאטום של נחמה" ו"סקייפול".
אך אתמול (חמישי) עלה לאקרנים בארץ "ספקטר" סרטו הרביעי ואולי גם האחרון של קרייג כבונד, והוא ממיר בו את דתו, מתנכר למורשת של קונרי ועובר לצד של מור. אולי זה בגלל שלפי הערכות רבות וגם רמיזות שלו עצמו, הכוכב ייצא בקרוב לגמלאות ויעביר את השרביט למישהו אחר, כך שרגע לפני הסוף, החליט השחקן כי גם לו מגיע קצת לכייף.
אז אמנם, העלילה של "ספקטר" נשמעת כמו המשך טבעי לשלושת הפרקים הקודמים וגם מתייחסת אליהם: בונד יוצא בעקבות הארכי-נבל שמתברר כי היה אחראי לכל הצרות שלו בהם ונוסף לכך גם מאיים על עתיד האנושות. אך הרוח הפעם הרבה יותר מחויכת, התסריט שזור בהומור ובמשחקי מילים והתחושה היא שאנו צופים בגלגול מודרני לסרטי האייטיז של הסדרה. מעבר להשוואה הכללית, אלה מהדהדים כאן גם בצורה ספציפית: שכיר החרב הראשי של הארכי-נבל מתגלה כמעין מוטציה פיזית ענקית סטייל מלתעות, הענק שהטיל בזמנו אימה על המרגל הבריטי בגילומו של מור, וכמה מרגעי המפתח מתרחשים על רקע אתר סקי, בדומה למה שהתרחש ב"לעינייך בלבד".
אז קשה שלא לפרגן לקרייג הוא עבד קשה בשלושת סרטיו הראשונים ונשא בהם את כל צער העולם על כתפיו, כך שמגיע לו לבלות לפני הפנסיה. אבל מה לעשות, ש"ספקטר" פשוט לא מצליח להמריא. כמו ב"סקייפול", הפרק הקודם, גם הפעם שרביט הבימוי היה בידיו של סם מנדז, אבל איזה הבדל בתוצאה: אז קיבלנו את אחד משיאי הסדרה בכל הזמנים; כאן, למרבה הצער, מדובר באחד הרגעים הזניחים שלה.
החולשה ניכרת כבר בדקות הפתיחה, כשסם סמית' מתחיל לזמר ומתגלה כי זה אחד משירי הנושא הפחות מוצלחים שהיו בסדרה, ואז ממשיכה הלאה: בתסריט הקלוש והלא משכנע, שאמנם בונה את מזימותיו של הנבל סביב סוגיות אקטואליות בסדר הגודל של הקשר בין טרור וסייבר והמתח שבין מודיעין יעיל וזכויות אזרח, אך עושה זאת בצורה מאולצת ושטחית מכדי להוסיף עוקץ ורלוונטיות; בפאנצ'ים, שהם רבים אך לא מושחזים או משעשעים במיוחד; וגם בסצנות האקשן, שהן אמנם ראוותניות ומהנות, אך לא מרשימות בשום צורה, ונמוגות מהזיכרון כמה דקות לאחר סיום הצפייה לכל היותר.
יותר מכל, מגיעה החולשה לשיאה בראש הפירמידה דמותו של האיש הרע, אותו מגלם כריסטוף וולץ. זה היה ליהוק מתבקש, לא רק בגלל מוצאה האוסטרי של הדמות, אלא גם מפני שהוא גילם את הנבל בכל סרט אפשרי מן השנים האחרונות מ"ממזרים חסרי כבוד" ועד "הצרעה הירוקה" ו"עיניים גדולות". זו בדיוק הבעיה: כבר בשנה שעברה, ב"איך להרוג את הבוס 2", הגיע הכוכב לשלב בו הוא צוחק על המניירות המרושעות שלו, אז הבחירה שלו לבונד היתה מאוחרת מדי או מוקדמת מדי. היא היתה מתאימה לפני שנתיים-שלוש, כשהשטיק מלא הארס של השחקן עוד היה מרענן ומאיים, או שתתאים בעוד כעשור, אחרי שחשיפת היתר שלו בוודאי תדעך ויהיה מקום להתענגות מחודשת על ממזריותו.
כרגע, התצוגה של וולץ מונוטונית, משעממת ולא עושה רושם, הוא נראה כמי שלא היינו נותנים לו אפילו להיות החתול הפרוותי של חבייר ברדם, הרשע הזכור לטובה מן הסרט הקודם, ובעיקר כמי שאינו יריב שקול לבונד, ובוודאי שלא איום אמיתי על שלום העולם. בגילומו, הנבל אינו יותר מתמהוני עם חיבה מוגזמת למונולוגים יבשים, והתוכניות הזדוניות שלו מופרכות ועלובות.
במהלך הצפייה, לא יכולתי שלא להיזכר איך בזמנו, הרעים והרעות ב"מרוסיה לאהבה" הדירו שינה מלילותיי כילד. היו רגועים: אתם יכולים ללכת בשקט עם צאצאיכם הרכים בגיל ל"ספקטר", שכן הפעם אין כל סיכוי כי הארכי-נבל כאן יככב להם בסיוטים. לא תורם גם ניסיון התסריטאי להעניק לו סיפור רקע אפל שיעניק לו וליחסיו עם המרגל עומק פסיכולוגי. כמו התסריט כולו, זה מהלך מעושה ורדוד, וגרוע מכך, הדבר מצטייר כמעין תשובה פאתטית לסרטי הקומיקס מן השנים האחרונות.
ובכל זאת, גם אם רוב האלמנטים ב"ספקטר" הם מן הפחות מוצלחים בתולדות הסדרה, ממד אחד שלו כן מצליח להתעלות ולהיכנס לפנתיאון שלה הוא מציג את אחת מנערות הבונד הגדולות אי פעם. מגלמת אותה ליה סיידו הצרפתייה, המוכיחה כאן סופית, אם למישהו עוד היה ספק בכך, כי היא שחקנית של פעם בדור. יש לה את כל מה שאפשר לחלום עליו וגם את כל מה שחסר בסרט: סטייל ייחודי, קסם מסתורי וכריזמה כובשת, ומיותר לציין גם כי מדובר בכוכבת פוטוגנית ואטרקטיבית בצורה בלתי רגילה. נוסף לכך, הכימיה שלה עם קרייג מחשמלת. אפשר לקנות את זה שלוקח לשתי הדמויות מצמוץ עין כדי להחליט שהן נועדו אחד לשני.
אך בסופו של דבר, גם את זה מצליח "ספקטר" להרוס. אם בתחילת הדרך נראה כי סיידו לא תהיה נערת בונד רגילה אלא אקטיבית בהרבה מן הנהוג בדפוסים השמרניים של הסדרה, הרי שלקראת רגעי השיא מחזיר אותה התסריט לתקן העלמה במצוקה, והיא נותרת על תקן צעצוע ותו לא. זה לא לכבודה ולא לכבודנו - וגורלה עוד שפר עליה לעומת מוניקה בלוצ'י, שמגיחה כאן לחמש דקות רק כדי לשכב עם הגיבור, והסרט כה מזלזל בדמותה, עד שהוא אפילו לא טורח לספר כיצד מתה.
שאלו השבוע את מנהיגה הטרי של קנדה, ג'סטין טרודו, למה היה לו חשוב כל כך האיזון המגדרי בממשלתו, והוא ענה בפשטות "כי אנחנו ב-2015". הסרט שוכח את העובדה הפשוטה הזו ולכן משתרך מאחורי פנטזיות אקשן טריות אחרות מסוגו. למשל, הפרק החמישי ב"משימה בלתי אפשרית", שאחת הסיבות להצלחתו האמנותית והכלכלית בקיץ היתה התצוגה של רבקה פרגוסון. התגלית השוודית עשתה בו מסלול הפוך לזה של ליה סיידו כאן: היא התחילה את הסרט כקישוט, וסיימה אותו באופן פעלתני ודומיננטי עוד יותר מטום קרוז. זה היה מפתיע, חדשני וראוי, והגיע הזמן שדברים כאלה יקרו גם בעולם של בונד.
כיוון שהנחת המוצא היא כי קרייג אכן יפרוש לאחר סרט זה, מתנהל דיון תקשורתי ער סביב השאלה מי יחליפו והאם אמנם יש סיכוי כי אידריס אלבה ייבחר ויהיה בכך לשחור הראשון בתפקיד. אך למהפכה הגזעית הזו לא תהיה הרבה משמעות אם האיזון המגדרי יישאר תקוע בעבר. אז נכון, "ספקטר" מרסק קופות, אבל מפיקיו יודעים מניסיון כי זה לא בהכרח מבטיח שום דבר לפעם הבאה, והמותג לא ישרוד לנצח אם לא יידע להתאים את עצמו. כרגע, לפחות לפי הפרק האחרון בה, סדרת בונד ניצב כמעין גרסה קולנועית של דונלד טראמפ בלון מיושן וסקסיסטי שמתנפח באפקטיביות, אך עומד להתפוצץ בכל רגע.